מה גורם לאדם לקום בבוקר ולרצות להתאבד בהרג המוני?

מה גורם לאדם לקום בבוקר ולרצות להתאבד בהרג המוני?

ב-30 בספטמבר, בטיסה של פליי דובאי מדובאי לתל אביב, טייס המשנה דקר את הקברניט, ולפי הדיווחים ניסה להפיל את המטוס עם כל הנוסעים, רובם ישראלים. ההערכות מדברות על תרחיש בסגנון 11 בספטמבר. נוסעים פרצו לקוקפיט והשתלטו עליו, ושני טייסים נוספים שהיו על המטוס הנחיתו אותו בתבוכ שבסעודיה. בדיונים עלו יעדים אפשריים כמו הקריה, מגדלי עזריאלי או נמל התעופה בן גוריון. החקירה עדיין בעיצומה, והמניע הסופי טרם פורסם.

אם המעשה היה יוצא לפועל, כנראה שהיינו עכשיו בעיצומה של מלחמה ארוכה מאוד, ואף אחד לא יודע לאן היא הייתה מתפתחת. יש אפילו כאלה שאומרים שזה יכול היה להגיע למלחמת עולם שלישית. טוב שזה נעצר.

אבל השאלה שעולה היא: מה גורם לבן אדם בעצם לקום בבוקר ולרצות להתאבד?

התאבדות אישית, אנחנו יודעים, מגיעה ממניעים פרטיים, עמוקים ואישיים מאוד. גם התאבדות כחלק ממאבק צבאי אנחנו מבינים. אדם רואה את האויב ומוכן לפעול נגדו ולפגוע בכוחותיו כדי להשיג יתרון אסטרטגי, להציל את בני עמו, או בשם תפיסה אידיאולוגית אחרת. את זה קל לנו להבין.

אבל כשאדם רוצה להתאבד ביחד עם עוד 200 איש, ז"א להרוג 100 או 200 בני אדם, ואם הוא פוגע ביעד אסטרטגי אולי גם להרוג בדרך עוד אלפים, המשמעות הרבה יותר עמוקה והרבה יותר מורכבת. אני הולך להסביר מעט מה גורם לאדם לעשות את זה.

לא נולדים לזה, מגדלים את זה

קודם כול צריך להבין שזה לא מניע שנמצא אצל כל אחד מאיתנו. אני יודע שהרוב יקפצו ויגידו "רגע, רגע, מדובר במוסלמים". נגיע לזה בהמשך המאמר. כרגע בואו נתייחס לשאלה איך מאתרים את הבן אדם שיהיה מוכן לבצע פיגוע כזה.

התשובה ברוב המקרים היא שמגדלים אותו.

המניעים העיקריים לבגידה או למעשה קיצוני בסדר גודל כזה הם בדרך כלל אחד מאלה:

תמורה. "תציל את בני המשפחה שלי, ואני אבצע עבורך את הפעולה".

הרבה מאוד כסף לקרובים. זה די מתחבר לסעיף הקודם.

נקמה. פעולה שנולדת מנקמה או מטרגדיה אישית.

אמונה עמוקה בצדקת הדרך. בלי זה אי אפשר להתמודד עם הצד המוסרי.

הבן אדם הסביר לא יכול להתמודד מוסרית עם השאלה של ריסוק מטוס ופגיעה בכל כך הרבה חפים מפשע. לכן צריכה להיות פה אישיות מסוג מסוים. מצד אחד היא פשוטה מאוד, ויכולת התובנה שלה היא ברמה של ילד. בדרך כלל, ככל שבן אדם פחות משכיל, קל יותר להניע אותו. מצד שני יש תלות מוחלטת במנהיגים רוחניים, "רוחניים" כמובן במירכאות, כי שום מנהיג רוחני לא אמור לנתב בן אדם להתאבדות, גם לא בשם העם. אנחנו מכירים את גנדי, שאמר שמאבק טוב הוא מאבק ללא אלימות. אני יכול להגיד שהוא צודק, למרות שלא הבנתי את זה במשך הרבה מאוד שנים.

איך עושים את זה בפועל?

מתחילים להשקיע בצעירים באוניברסיטאות ברחבי העולם ולחזק את הזהות הדתית, במקרה הזה המוסלמית. מתחילים לתמוך באנשים ולעודד אותם בטכניקות פסיכולוגיות פשוטות של התניה קלאסית: נותנים להם תגמולים על פעולות שמחייבות אותם, ממש כמו הכלבים של פבלוב.

לאורך זמן מעלים את רמת הרעיונות ובודקים מי האנשים שנשארים בפנים, מי אלה שתומכים ברעיונות האלה. את הקבוצה הזאת מתחילים לבודד לאט לאט, ובכל פעם מעבירים אותה, לכאורה, לקבוצה סודית יותר, מעניינת יותר, עם תגמולים גבוהים יותר. האנתרופולוג סקוט אטרן, שראיין לוחמים בשטח, מתאר את התוצאה: אנשים שהזהות שלהם "התמזגה" עם הקבוצה עד כדי כך שהם מוכנים למות בשבילה, כמו בשביל משפחה.

ואז מתחילים לתת להם משימות. כמובן שלא מתחילים במשימה קשה. המשימות הן כמו בעולם הפשע הישראלי: לך תעביר את החבילה הזאת מכאן לשם, לך תצלם את הבניין ההוא, לך תקפוץ עם האופנוע לשם ותקבל 2,000 דולר. בהמשך מגיעות הרבה יותר משימות שהן מעלות את המחויבות, כדי לבדוק מי מוכן בסוף לוותר על החיים שלו, ובתמורה למה.

אנחנו מכירים את זה ממחקרי הציות של מילגרם ושל זימברדו - בשני המקרים ראינו לאיזו רמת ציתנות בני אדם יכולים להגיע במידה והם רוצים לרצות.  

החשישיון: איפה זה כנראה התחיל

את מקורות ההתאבדות באסלאם נוהגים לייחס לקבוצה שנקראת החשישיון. זה היה מסדר של ניזארים שפעל מסוף המאה ה-11 והציב איום צבאי ממשי על שלטון השושלת הסלג'וקית בשטח פרס. בראש הארגון עמד חסן א-סבאח. זו הייתה קבוצה אכזרית מאוד, וחסן אימץ את שיטת ההתנקשויות כחובה קדושה במלחמתו בתורכים הסלג'וקים.

זה היה ארגון סודי כמובן. חסן היה מגייס חבר'ה צעירים ומכשיר אותם להיות מתנקשים, והאנשים האלה פעלו בלי לערער על המשמעת שלו. גם היום, בהרבה מאוד ארגונים, הלוחמים הם אנשים שקשה להם לערער על מה שבפסיכולוגיה ובסוציולוגיה נקרא "אחר משמעותי".

האגדה מספרת שהוא היה לוקח צעירים ומביא אותם למצודה. שם היו נשים יפות, היין זרם והאוכל היה מעולה. לפני כן היו מסממים אותם ונותנים להם חשיש, ומכאן השם חשישיון, שבהמשך הפך באנגלית ל-Assassin, מתנקש. הצעירים חוו את כל זה תחת השפעת סמים, בדעה מעורפלת, נהנים וחווים כנראה את כל טעמי החיים תחת השפעת סמים. כשהם התעוררו, אמרו להם שהם חוו את העולם הבא, שהם נבחרים, ושהנה הם ראו שהוא קיים. זה היה מניע חזק מאוד לא לערער על המנהיג, ובטח לפעול לפי מורות הדת, כי העולם הבא מובטח להם והם כבר ראו אותו.

ברור שיש פה ערבוב של אגדה וחלקי אמת, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. אגב, ככה מגייסים אנשים עד היום. מזמינים אותם לאי בודד, מכירים להם בחורות יפות שאיתן הם מקיימים יחסים חלקם יחסים מוזרים מאוד, נותנים להם סמים, ואז בוקר אחד הם מתעוררים ומגלים שארגוני מודיעין בעולם הצליחו להשיג תמונות ועכשיו הם יעשו הכל כדי להמשיך ולהינות מהחוויה ולא להתמודד עם ההשלכות של המעשה המצולם. אולי אתם מכירים סיפור כזה שהתפרסם לאחרונה.

הקמיקזה: התאבדות מאורגנת

שווה להוסיף כמה מילים על הקמיקזה, כי גם שם ראינו מערכת שלמה שמייצרת אנשים שמוכנים למות.

יחידות ההתקפה המיוחדות של יפן הוקמו באוקטובר 1944, בקרב על מפרץ לייטה, כשיפן כבר הפסידה במלחמה. לפי ההערכות, כ-3,800 טייסים מתו במשימות האלה. רבים מהם לא היו לוחמים ותיקים. הם היו סטודנטים צעירים שגויסו מהאוניברסיטאות. רשמית הם "התנדבו", אבל בפועל הלחץ החברתי היה כזה שכמעט לא היה אפשר לסרב: הכבוד של המשפחה, הקיסר, הקבוצה. הייתה גם עטיפה טקסית שלמה, עם סרט על המצח, כוס סאקה אחרונה, ומכתבי פרידה. מחקרים שבדקו את היומנים שלהם מגלים שהרבה מהם בכלל לא היו פנאטים. הם פחדו, התלבטו, ובכל זאת עלו על המטוס.

ויש הבדל אחד חשוב: הקמיקזה כוונו נגד ספינות מלחמה, לא נגד מטוסי נוסעים או מגדלי משרדים. זה בדיוק ההבדל שדיברתי עליו בהתחלה, בין התאבדות כחלק ממאבק צבאי לבין התאבדות שמטרתה להרוג כמה שיותר אזרחים.

ובחזרה לקוקפיט האזרחי

אנחנו לא יודעים בדיוק איזה תהליך עבר אותו טייס. אני מניח שארגוני המודיעין שלנו כבר יודעים הרבה יותר - במילים עדינות נסביר שהוא היה מעדיף כרגע להיות בגהנום ולא אצל החוקר התורן. אבל באופן כללי, ברוב הסיכויים שהוא עבר תהליך הקצנה מתמשך - מבוקר, שבנה לו את התודעה שתאפשר לו לעשות לא רק את המעשה הקיצוני ביותר שאדם יכול לעשות, לפגוע בעצמו, אלא לפגוע בעצמו ובעוד אלפים איתו.

בשביל זה הוא היה צריך לקבל אישור מוסרי למעשה. אישור כזה מגיע ממוסר אחר לחלוטין, מוסר פנימי של חשיבה שונה ממה שאנחנו מכירים, שבמקרה הזה מזוהה עם האסלאם, ושאנחנו האויב שלו. בפסיכולוגיה חברתית תמיד הכי קל לזהות אויב חלש ולתקוף אותו - זו טקטיקת בחירות מוכרת יש פוליטקאים שממש משתמשים בה. למזלנו, אנחנו לא כל כך חלשים, אבל מבחינת ממדים וסדרי גודל של שטח מדינה וכמות אוכלוסיה, אנחנו בהחלט קטנים.

שוב, זה לכאורה התהליך שגורם לבן אדם לבצע פעולות כאלה. יש עוד הרבה תהליכים פסיכולוגיים, אבל זה כבר יותר פרטני. אני מניח שבשעה הזאת יושבים כמה פסיכולוגים ולומדים את הלך הרוח, ומה הוביל אותו שלב אחרי שלב עד לניסיון הזה.

מבט מתוך מדעי ההשפעה

אני עוסק כבר שנים במה שאני קורא לו מדעי ההשפעה: איך משפיעים על החלטות של אנשים, ובעיקר על ההחלטות הלא רציונליות שלהם. רוב העבודה שלי היא לצרכים מסחריים: שיווק, מכירות, המרות. אז אני רוצה להגיד משהו מתוך המקצוע.

כשאני מסתכל על התהליך שתיארתי כאן, אני מזהה כמעט כל כלי. התניה ותגמולים. משפך סינון. הסלמה הדרגתית של מחויבות. בידוד מהסביבה. בניית זהות של "נבחר". סיפור על עתיד מושלם שמחכה בסוף הדרך. אלה בדיוק הכלים שאנחנו משתמשים בהם בשיווק, רק מכוונים להרס.

וכאן ההסתייגות: אני לא יודע מי עומד מאחורי הטייס הזה וההחלטה שלו שעלולה היתה להגיע לאלפי הרוגים ולמימדי מלחמה כוללת, ואם בכלל מישהו עומד מאחוריו. ייתכן שזו החלטה של אדם אחד להערכתי מדובר בתהליך השפעה עמוק ומתכונן. החקירה תגיד. 

וכמן שציינתי, תהליכים כאלה לרוב לא קורים במקרה. מישהו מתכנן אותם. מישהו בנה את המשפך, בחר את התגמולים וקבע את הקצב. מאחורי מתאבד אחד עומדים כנראה כמה מוחות מומחים בהשפעה או לפחות בפסיכולוגיה/סוציולוגיה, והם יודעים בדיוק מה צריך לעשות לצערי כדי לקחת אותו משלב של צעיר אמבציוני לעבר היותו מחבל,  זה תהליך מיון והתאמה מתמשך.

מה זה אומר עליכם?

דבר אחד פשוט: הרבה פעמים בחיים מכניסים אתכם למשפך. לא סתם קוראים לזה Funnel. בשלב הראשון נכנסים הרבה מאוד אנשים, ולאט לאט חלקם נושרים בדרך כי הם לא מתאימים ללקוח הנדרש, עד שנשארת קבוצה קטנה מאוד שאפשר למכור לה. לפעמים אפשר למכור לאנשים האלה כלום ושום דבר, להפיל אותם בהונאה מתמשכת ולהוציא מהם מיליונים - חפשו כתבות בעיתנות יש אין ספור סיפורים עצובים כאלו.

ראינו את ברני מיידוף, שבנה את אחת מפירמידות הפונזי הגדולות בעולם, בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים על הנייר, רק כי הוא מכר לאנשים את הסיפור של גן עדן. את הסיפור של ההצלחה שהם ירוויחו הרבה יותר ממה שכבר היה לכם. והם האמינו בגן העדן יותר משהאמינו בכאן ועכשיו. 

החלום היה חזק מהמציאות, למרות שמדובר באנשים עשירים במיוחד. גם הרבה מאוד אנשים שמצבם הכלכלי מצוין ויש להם חסכונות יפים עדיין מפנטזים על השלב הבא ועל הניצחון. הם רוצים לשים על הראש את כתר ההצלחה של השלב הבא, כדי להרגיש חזקים יותר.

אז אל תתאבדו ואל תפגעו.

תזכרו שהכי טוב זה כאן ועכשיו, ושאנחנו רק רוצים להשתפר קדימה. אין עמדה מוסרית נעלה יותר מהציווי לקדם את עצמנו, לא על חשבון אחרים ובלי לפגוע באחרים. תהיו מהטמה גנדי, ואל תהיו קמיקזה או שאהיד.