מכללת - NeWay
    מוזמנים לשאול אותנו שאלות בכל נושא
    היי 👋 אני כאן לכל שאלה!
    אשמח לעזור לך בכל מה שתצטרך/י — פשוט שלח/י הודעה 🙂
    11:56

    הסיבה שויאטנמים שורפים היום כסף וחפצים ברחוב - האגדה על "טאו קואן"

    האגדה על "טאו קואן" (Táo Quân) היא אמונה מסורתית עתיקה של העם הווייטנאמי, הכוללת טקס פולחן ביום ה-23 בחודש השנים-עשר (לפי לוח השנה הירחי).

    ר

    רן ברכה

    כותב/ת

    10 בפברואר 2026
    4 דקות קריאה
    7 צפיות
    תמונת נושא: הסיבה שויאטנמים שורפים היום כסף וחפצים ברחוב - האגדה על "טאו קואן"

    אם תסתובבו ברחובות וייטנאם בימים שלפני השנה החדשה, תיתקלו במראה מסקרן: אנשים שורפים חפצי נייר במשרפות קטנות הפזורות בכל פינה, אחרים נושאים שקיות עם דגי זהב חיים, ודוכנים עמוסים בפירות צבעוניים. העיר כולה מתכסה בפרחים, והאוויר מלא בתחושת היערכות. בעוד כשבוע יחול אחד החגים החשובים ביותר בתרבות הווייטנאמית - חג ה-Tet (חג הטט), ראש השנה המסורתי.


    לחגים ולמסורות יש בדרך כלל שכבות עומק תרבותיות והיסטוריות, ולכן עולה השאלה: מה עומד מאחורי המנהגים הללו? מתברר שמדובר באמונה עתיקה שהולכת ונעלמת בהדרגה. רבים מבני הדור הצעיר כבר אינם מכירים את מקורותיה, אך עבור אחרים זו עדיין תקופה של משמעות רוחנית והתבוננות על השנה שחלפה.


    שורשי המסורת קשורים לאגדה על שלושה אנשים שהפכו לאלים - סיפור על נאמנות, חרטה והקרבה.


    לפני שנים רבות חיו טרונג קאו ואשתו תי ני. הם היו עניים, ולמרות שחלקו חיים משותפים זמן רב, לא נולדו להם ילדים. הכאב הפך למתח מתמשך, והמתח הוביל למריבות. יום אחד, בעיצומו של ויכוח, טרונג קאו היכה את אשתו. תי ני הפגועה עזבה את הבית, ובהמשך פגשה גבר אחר, פאם לאנג, ונישאה לו בניסיון לפתוח דף חדש.


    עם הזמן נרגע טרונג קאו והבין את חומרת מעשיו. מלא חרטה, הוא יצא לחפש את אשתו. שנות הנדודים רוקנו את כספו והותירו אותו חסר כל, עד שנאלץ לקבץ נדבות. במקרה, יום אחד הוא הגיע אל ביתה של תי ני במקרה בשמן שהוא ניסה למצוא את הארוחה האה שלו. המפגש היה טעון: השניים זיהו זה את זו מיד, ותי ני הכניסה אותו פנימה. לצד ההקלה על כך שהוא חי, עלתה בה גם תחושת אשמה על הדרך שהתפצלה ביניהם. ולכן היא בחרה להאכיל אותו ולדאוג לו.


    כאשר פאם לאנג חזר הביתה, תי ני נבהלה.

    היא חששה שלא תוכל להסביר את נוכחותו של הקבצן בדירה - בעלה לשעבר, ולכן ביקשה מטרונג קאו להתחבא בערימת קש בחצר.

    פאם לאנג החליט לעסוק בעבודות בחווה והצית את הקש שבתוכו הסתתר הבעל לשעבר, כדי להכין אפר לדישון השדות.


    טרונג קאו, שפחד להיחשף ולפגוע בחייה החדשים של תי ני, בחר להישאר במקומו, לא לצעוק לעזרה ולכן הוא נשרף למוות בשממה מוחלטת. כשתִי ני הבינה מה קרה, היא לא יכלה לשאת את האשמה, על השתיקה שהובילה לטרגדיה והחליטה ברגע קצר לסיים את חייה והיא קפצה אל הלהבות. פאם לאנג, שראה את אשתו נשרפת ולא הבין את פשר המעשה, קפץ גם הוא אל האש. שלושתם נספו יחד בטרגדיה שנולדה מפחד, אהבה ונאמנות.


    על פי האמונה, נשמותיהם הגיעו אל קיסר השמיים, נגוק הואנג. הקיסר ראה את עומק המסירות ביניהם והחליט שלא להענישם, אלא להעניק להם תפקיד חדש: להפוך לאלים השומרים על חיי המשפחה.

    טרונג קאו מונה לאל האדמה, האחראי על ענייני הבית.

    פאם לאנג הפך לאל המטבח, המופקד על האש והבישול.

    ותי ני נעשתה אלת השוק והמסחר, האחראית על הפרנסה.


    יחד, הם נקראים "אל המטבח המביא מזל" (Định Phúc Táo Quân), והם קובעים את גורל המשפחה על פי התנהלותם המוסרית של בני הבית.


    האמונה מספרת כי בימים שלפני ראש השנה הם עולים לשמיים כדי לדווח על בני הבית. לכן שורפים חפצי נייר כסמל למנחות, ומשחררים דגי זהב למים כדי שישמשו כלי תחבורה לאלים בדרכם מעלה.


    גם אם המסורת הזו כבר אינה מרכזית עבור חלק מהצעירים בווייטנאם, היא עדיין משקפת תפיסת עולם עמוקה:

    הבית אינו רק מקום פיזי, אלא מרחב מוסרי שבו נאמנות, אחריות וחמלה נבחנות יום יום. אולי משום כך, דווקא בתקופה של התחדשות, בוחרים רבים לעצור לרגע, להביט לאחור - ולשאול כיצד חיו בשנה החולפת.


    טקס הפולחן והמנחות

    הווייטנאמים מכינים שולחן חגיגי כדי להביע תודה. המנחות המסורתיות כוללות:

    • בגדי נייר: שלושה כובעים (שניים עם כנפיים לאלים הגברים, ואחד בלי לאלה), ושלושה זוגות מגפיים.
    • דגים חיים: בדרך כלל 3 קרפיונים שמונחים בקערת מים. לאחר הטקס, משחררים אותם לנהר או לאגם (מנהג ה"פונג סין" - שחרור לחיים), כדי שישמשו כלי תחבורה לאלים.
    • מגש אוכל: מלח, אורז, יין, פירות, עלי סיגול (trầu cau), בשר חזיר מבושל, מרק, ודברי מתיקה כמו "צ'ה קו" (chè kho).

    המנהג מסמל לא רק אמונה דתית, אלא גם הזדמנות למשפחה להתאחד ולסכם את השנה שחלפה ברוח של חמלה וחסד.


    המסר הכי חשוב בסיפור זה: הבית לא נמדד בעושר, אלא בנאמנות שחיה בתוכו. אולי כדאי גם לנו ללמוד מזה משהו?

    שתף מאמר זה:

    ר

    נכתב על ידי

    רן ברכה

    כותב/ת באקדמיה