אשליית סוף ההיסטוריה – הפסיכולוגיה של העצמי העתידי
רן ברכה
כותב/ת
"בני האדם הם יצירות בתהליך היווצרות, שטועות לחשוב שהן גמורות". דן גילברט מרצה ב-TED ומביא תוצאות מחקרים עדכניים בנוגע לתופעה שהוא מכנה: "אשליית סוף ההיסטוריה" – אשליה שגורמת לנו לחשוב שהאישיות שלנו היא דבר מוצק, מוגמר וקבוע. באמצעות המחשה של סדרת מחקרים, הוא מפריך טענה זו. אם עיינתם בעמוד שבו אני מסביר על בסיס הידע התיאורטי והנחות היסוד בעבודה שלי, בטח שמתם לב שהטענה המרכזית בעבודותיי מתבססת על ההנחה שאישיות אינה דבר מוצק בעל קיום קבוע ומתמשך; כלומר, יש קווים מנחים, אבל הם ניתנים לשינוי מיידי ותמידי.
הסיבה שהבאתי את ההרצאה של גילברט היא כדי לתמוך בטענה זו גם על ידי הפסיכולוגיה, שרק בשנים האחרונות מתחילה להשתחרר מכבלי הפסיכואנליזה הישנה, המניחה כי מעשי העבר הם התשתית המקובעת לאישיות הנוכחית, ועל מנת שאדם יבריא הוא צריך לחקור את עברו – בניגוד לתיאוריות טיפוליות חדשות שעוסקות בשינוי התנהגותי כמשפיע על הנפש.
גילברט הוא חוקר פסיכולוגיה של האושר באוניברסיטת הרווארד. בהרצאה זו הוא מנסה להבין את הסוגיה הבאה: למה החלטות שקיבלנו בזמן מסוים מפסיקות להיות רלוונטיות אחרי כמה שנים, כלומר שהעצמי העתידי שלנו מתחרט עליהן? לדוגמה, למה אנשים משקיעים כסף בלהסיר קעקועים שהם קעקעו על גופם בזמן שהיו בטוחים שזה מה שהם רוצים? למה מתגרשים מבני זוג שכל כך שמחנו להתחתן איתם? וכו'.
הטענה המרכזית שלו היא שיש לנו תפיסה שגויה באשר למושג זמן, כי כבני אדם יש לנו תחושה קבועה שאנחנו "מבושלים"; כלומר, הגענו למקום שבו האישיות שלנו מוחלטת וממנו כבר לא נשתנה.
על מנת לחקור את הטענה, הצוות שלו ביצע מחקר שכלל אלפי אנשים שחולקו לשתי קבוצות. אלו נתבקשו לענות על שתי שאלות: קבוצה אחת נשאלה עד כמה הם חושבים שהערכים שלהם ישתנו בעשר השנים הבאות, וקבוצה שנייה נשאלה עד כמה הם חושבים שהערכים שלהם השתנו בעשר השנים האחרונות.
ניתוח הנתונים אפשר להם להשוות בין קבוצות גיל שונות את ההבנה של השינוי האישיותי. הם איששו את ההנחה הבסיסית שבני אדם מעריכים שהם פחות נתונים לשינויים ערכיים ככל שהגיל מתבגר. אבל הנתון המחקרי המפתיע הוא שכמעט בכל שכבות הגיל הנדגמות, אנשים הרגישו שכבר לא יחול בהם שינוי אישיותי. בני 18 צפו שיהיה להם שינוי ערכי כמו שבני 50 דיווחו שהם חווים בפועל; כלומר, כבר בגיל צעיר אנשים הרגישו שמבחינת ערכים לא יהיה להם שינוי כלל. נתון זה תקף גם לשאלה עד כמה האישיות של אותם נבדקים תשתנה – כולם בטוחים שהיא מוגמרת ולא צפויים בה שינויים מרחיקי לכת.
עכשיו הצוות בחן את הממצאים בתחומי חיים פחות משמעותיים מאישיות וערכים, וגילה שיש קורלציה מלאה בתוצאות. אנשים העריכו שהחבר הנוכחי שלהם ימשיך להיות החבר הטוב בעוד עשר שנים, שבעוד עשור הם יאהבו לנפוש באותו המקום, שהמוזיקאי החביב עליהם ימשיך להיות כזה, וכו'. אבל כששואלים אנשים להעריך האם היה שינוי בעשור האחרון, הם יעידו שכן – הטעמים וההעדפות שלהם השתנו.
לטענת גילברט, ממצאים אלו "משגעים" אותנו כבני אדם ומשבשים את היכולת שלנו לקבל החלטות. הם ביצעו מחקר נוסף ובחנו כמה כסף אנשים מוכנים לשלם עבור צפייה בהופעה של הזמר הנערץ עליהם היום, אבל בעוד עשר שנים. התוצאה הייתה 129$, אולם כששאלו אנשים כמה כסף הם מוכנים לשלם לצפייה בהופעה של זמר שנערץ עליהם עכשיו, התוצאה הייתה נמוכה משמעותית – 80
nbsp;בלבד. הפער נוצר בגלל הערכה שגויה שלנו לגבי שינוי העדפות.לפי גילברט, הסיבה לפער זה לא ברורה, אולם הם מעריכים שהיא נעוצה בפער בין היכולות שלנו להיזכר (פעולה קלה יותר) לבין היכולת שלנו לדמיין (פעולה מורכבת יותר). אנחנו יכולים להיזכר מי היינו, אבל לא נוכל לדמיין מי נהיה. הוא מסכם שהיכולת שלנו להעריך שינויים יכולה להתבצע רק בחשיבה לאחור. ההווה הוא הזמן הקסום שבו אנחנו תמיד מרגישים מוכנים, למרות שבפועל בני אדם הם יצורים בתהליך של שינוי. האדם שאתם עכשיו הוא אדם בתהליך של שינוי. הקבוע היחיד באישיות שלנו הוא שהיא משתנה.
עד כאן תוצאות המחקר של גילברט – את ההרצאה המלאה אתם יכולים כמובן לראות בראש העמוד. הסיבה שהבאתי את ההרצאה הזו, מלבד העובדה שהיא תומכת בטענת ה"אישיות לא מקובעת" שלנו כבני אדם, היא שהיא חלק מרעיון שאני עוסק בו, והוא הפרקטיקה של השינוי בחיים שלנו. ללא יכולת להשתנות באופן מוכוון, אנחנו עושים לעצמנו עוול ופוגעים בעצמנו. אלפי פעמים שמעתי את הטענה מאנשים: "ככה אני! מה לעשות? אני כבר לא אשתנה!" על צורותיה השונות. בכל פעם שהם מעלים טענה זו, הם מקבעים פן אישיותי מיותר בחיים שלהם שלא מאפשר להם להשתחרר. הטענה הזו מקוממת במיוחד לאור העובדה שאנשים משנים טעמים בלי הפסקה, אבל מתעקשים לקבע התנהגויות שפוגעות בהתקדמות שלהם ובאושר שלהם.
הביקורת שלי על הממצאים שלו היא ההתייחסות שלו למושג הזמן כפרמטר עיקרי לשינוי. אולם הזמן הוא לא פרמטר ישיר לשינוי אישיותי, אלא התהליך שאותו עובר אדם בפרק זמן מסוים. כלומר, במהלך תקופה עוברים על בן אדם לחצים מגוונים: אישיים, טרנדים שיווקיים, פוליטיקה משתנה, מקום מגורים, דת וכו'. הזמן רק משקף את מכלול הדברים שעברו על אדם.
האישיות משתנה כי אדם מתאים את הערכים שלו למציאות המשתנה. אם הוא לא היה עובר שום שינוי חברתי-פוליטי בתקופה מסוימת, גם האישיות שלו הייתה נשמרת באופן מובהק יותר. אנחנו יכולים לאשש את הטענה הזו כשאנחנו מגיעים לשבטים או תרבויות שהסתגרו פיזית במהלך מאות שנים – אנחנו רואים שהערכים שלהם והמנהגים מקובעים.
זו גם הסיבה שדתות רבות כופות על חברי הקהילה סגירות חברתית והימנעות מחשיפה לקהילות אחרות; שכן החשיפה מעלה שאלות וחושפת את החברים להתנהגויות חדשות, מה שמוביל לצורך בהלכות מעודכנות כדי להתאים את הסולידריות הקהילתית למצב החדש.
בעולם של חשיפה מהירה לאינסוף תרבויות ורעיונות מגוונים, גם האישיות לא יכולה להישאר מקובעת, שכן מופעלים עליה לחצים רבים להשתנות באופן מתמיד. ולכן הממצאים האלו צצים במחקרים חדשים, כי זו תכונת נפש שמאפיינת את העידן הגלובלי. כל זאת, כמובן, מבלי לפגוע בטענה שאישיות אינה דבר מקובע – אישיות היא חסרת צורה ומאפיינים, היא נקבעת תמיד על פי החברה, אבל היי, את זה טוענים הסוציולוגים הרבה לפני הפסיכולוגים. טוב שיש שינוי :)
שתף מאמר זה:
נכתב על ידי
רן ברכה
כותב/ת באקדמיה
