האם אנחנו מבינים נכון את ההתמכרות? מחשבות בעקבות יוהאן הארי

הועבר מהארכיון ונכתב באוקטובר 28, 2015

הפעם אני רוצה להתייחס להרצאתו של יוהאן הארי, עיתונאי אנגלי שכתב עבור כתבי העת המובילים בעולם, אשר הקדיש שלוש שנים לחקר נושא ההתמכרויות לסמים והתפיסות החברתיות המלוות אותן. בהרצאת ה-TED שלו, הוא מציג נתונים המבוססים על מחקרים פורצי דרך שמשנים את כל מה שחשבנו על הנושא.

העניין של הארי בתחום נולד מסיבות אישיות, שכן אחד מבני משפחתו התמכר לקוקאין. בתחילת ההרצאה הוא מציין כי אנו מציינים 100 שנה לחקיקה הראשונה נגד סמים באנגליה, אשר הובילה למדיניות דומה בשאר העולם.

המיתוס נגד המציאות

טענתו המרכזית של הארי היא שבני אדם לא הופכים למכורים מעצם השימוש הכימי בסמים. הוא מבסס זאת על העובדה שרבים מאיתנו מקבלים חומרים ממכרים במסגרת רפואית – למשל דיאומורפין (הרואין טהור) שניתן לטיפול בשברים או בהחלפת מפרק ירך. חולים רבים שקיבלו את החומר הזה לאורך תקופות ארוכות לא פיתחו התמכרות, וכאשר חזרו לחיק משפחותיהם, הפסיקו את השימוש בו באופן מיידי.

מסקנה זו חוזקה באמצעות "ניסוי פארק החולדות" של פרופסור ברוס אלכסנדר:

• בניסוי המקורי, חולדה בכלוב בודד עם שני צינורות (מים רגילים ומים עם סם) התמכרה לסם.
• כשאלכסנדר בנה "פארק פנאי" לחולדות, שכלל חברה וסביבה עשירה, כמעט אף חולדה לא צרכה את המים עם הסם, גם כשהוא היה זמין.

הנתונים האנושיים תומכים בכך: במהלך מלחמת וייטנאם, כ-20% מהחיילים השתמשו בהרואין. החשש הגדול היה שעם חזרתם לארה"ב תתמודד הממשלה עם מאות אלפי מכורים, אך בפועל, 95% מהם נגמלו באופן מיידי ללא כל טיפול, פשוט כי הם חזרו הביתה.

התקשרות במקום התמכרות

המשמעות היא שהטריגר להתמכרות אינו הקשרים הכימיים במוח, אלא ה"כלוב" המבודד חברתית. פרופסור פיטר כהן הציע שזו לא התמכרות, אלא "התקשרות" (Bonding) – הצורך המובהק שלנו בקשרים חברתיים. כשהקשר החברתי מתערער עקב טראומה, משבר אישי או נפילה כלכלית, האדם מחפש הקלה בפורנו, הימורים, סקס או סמים.

דוגמה קיצונית להצלחת הגישה הזו היא פורטוגל, שהתמודדה עם משבר שבו כאחוז מהאוכלוסייה היה מכור לסמים. במקום להמשיך בשיטה האמריקאית של הענשה והרחקה מהחברה, הממשלה הפסיקה להעניש על שימוש והשקיעה את כל משאביה בחיבור הנרקומנים לחברה – דרך תעסוקה, מתן הלוואות לעסקים ויצירת מטרה בחיים. התוצאה לאחר 15 שנה: מספר המכורים לסמי הזרקה ירד בכ-50%, וכן נרשמה ירידה דרמטית במספר חולי האיידס.

מה זה אומר עלינו?

מסקנותיו של הארי מחזקות שתי טענות מרכזיות שאני מציג בבלוג:

החברה היא גורלנו: החוסן הנפשי והמרקם החברתי חזקים יותר מכל השפעה כימית, גנטית או פיזיולוגית.

אחריות חברתית: חברה צריכה להפסיק עם מגמות של ניתוק חברתי (כמו מאסרים על חובות כספיים או ענישה על צריכת סמים) ולהשקיע בחיבור קהילתי – חוגים, מתנ"סים ומסגרות תומכות. מנהל מתנ"ס עושה לעיתים עבודה גדולה יותר במניעת פשיעה מאשר ניצב במשטרה.

ברמה האישית, אנחנו מופצצים במוצרים שדוחפים אותנו להתרסקות – החל מסוכר במעדני חלב ועד הלוואות דורסניות. הדרך להתמודד היא פיתוח "עמוד שדרה" ערכי המבוסס על פשטות, דוגמה אישית, צריכה נבונה ואהבה משפחתית.

לסיכום: אין כוח חזק יותר מכוח הרצון שלכם. אם אתם רוצים לחולל שינוי, גם בתוך משברים עמוקים, התחילו בהשקעה ביצירת קשרים חברתיים אמינים. זו העבודה החשובה ביותר שתוכלו לעשות למען עצמכם.

(פרשנות מהארכיוון: לדעתי, זה מדהים שכל כך הרבה שנים פעלנו בשיטה שרק הגדילה את הפשיעה והניתוק. הלוואי שהיו מבינים שמתנ"ס שווה הרבה יותר מחוקים דרקוניים שרק דופקים את האנשים החלשים. בסוף, הכל זה עניין של קשרים, אהבה וחיבור בין אנשים. זה הדבר הכי בסיסי אבל כנראה הכי קשה ליישום בעולם מודרני מנוכר.)